פסק-דין בתיק ת"ק 12405-09-12

עיקר טענות הצדדים

1.    עניינן של התביעה ותביעה שכנגד בתיק זה, בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 26.5.12 בראשון לציון (להלן: "התאונה"). כל אחד מהנהגים המעורבים בתאונה, טען כי הרכב השני הוא שגרם לתאונה.

2.    התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת") טענה כי כשביקשה לבצע פניית פרסה ברחוב דו סטרי (בעל נתיב אחד לכל כיוון וקו הפרדה לא רציף), התבוננה במראה לראיה אחורית, ראתה כי אין רכב מאחוריה והחלה לבצע פניית פרסה, ובעת ביצוע הפנייה פגע בה רכבו של הנתבע בצד השמאלי של הכנף הקדמי ברכבה

3.    הנתבע 3  (להלן: "הנתבע") טען מנגד כי  נסע ישר כשלפתע החלה התובעת לבצע פניית פרסה לתוך נתיב נסיעתו, כאשר לטענתו התובעת לא בדקה לפני ביצוע הפנייה שאינה מסכנת אחרים בעשותה כן. הנתבעת 2, בעלת הרכב, הגישה תביעה נגדית כנגד התובעת בגין הנזקים שנגרמו לרכבה.

דיון והכרעה

4.    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, יש בדעתי לקבל את התביעה בחלקה, הכל מהנימוקים שיפורטו להלן.

ראשית, הנתבע על פי גרסתו, נסע בנתיב הימני מאחורי רכב התובעת, כאשר ראה את התובעת לדבריו נכנסת לנתיב החניה מצד ימין - אך  לא נעצרת שם. בנסיבות אלה היה על הנתבע  לצפות כי התובעת עשויה לחזור לנתיב הנסיעה - אפילו אם לא היה עליו לצפות כי תבצע פניית פרסה. גם במצב זה, בו הוא צריך לצפות לחזרתה של התובעת לנתיב נסיעתו לפניו - היתה נהיגתו צריכה להיות זהירה יותר ובמהירות שתאפשר לתובעת לחזור לנתיב הנסיעה לפניו באם תבחר לעשות כן. העובדה שהנתבע לא צפה את פניית התובעת לתוך הנתיב, בין אם לצורך ביצוע פניית פרסה ובין אם לצורך המשך נסיעה - היא שהביאה אותו להגיב באופן מוטעה בהעדר תכנון מוקדם.

שנית, הנתבע ראה את רכב התובעת מתחיל לסטות לנתיב ולבצע פניית פרסה, וכך העיד. מכאן שב"זמן אמת" הבין וידע הנתבע שתובעת עומדת לבצע פניית פרסה לתוך הנתיב שמאלי, וחרף זאת סטה לתוך נתיב זה (בכיוון נסיעתו, הוא הנתיב אליו החלה לפנות התובעת בבואה לבצע את פניית הפרסה) במקום לסטות לנתיב החנייה (אותו פינתה התובעת).

שלישית, מהירות נסיעתו של הנתבע - אשר פגע בחוזקה ברכב התובעת בעוצמה אשר גרמה לסיבוב הרכב במקום (כפי שניתן לראות מתמונות כלי הרכב במקום האירוע ת/1) - היתה גבוהה מאד ובלתי סבירה בנסיבות המקרה. מהירות הנסיעה עולה גם מהערכות הנזקים שנגרמו לשני כלי הרכב (בכל אחד הוערכו הנזקים בסכום העולה על 10,000 ש"ח).

רביעית, גרסת הנתבע שלא סטה ימינה שכן סבר שכך יפגע בדלת האחורית ברכב התובעת אינה עולה בקנה אחד עם התמונות ת/2 מהן ניתן ללמוד את מיקומה של הפגיעה בין שני כלי הרכב - זו אירעה  בחלקו הרחוב של הנתיב הנגדי (השמאלי) בכיוון נסיעת הנתבע. בנסיבות אלה ברור כי כאשר הגיע הנתבע למקום היותה של התובעת במהלך פניית הפרסה, היא היתה בנתיב הנגדי, ו"בריחה" של הנתבע לנתיב השמאלי אינה סבירה אלא מתיישבת יותר עם הסברה כי לא העריך נכון את מיקומה.

5.    לחילופין, ייתכן ומסיבה כלשהי הוסחה דעתו של הנתבע מהנעשה בכביש, ולפיכך הופתע מאד כאשר ראה את התובעת מבצעת את פניית הפרסה, והגיב מתוך בהלה.

אפשרות נוספת היא שהתובע סבר שאם יאיץ יוכל לעבור משמאלה של התובעת בטרם תספיק להשלים את פניית הפרסה בה החלה, והתבדה. כך או אחרת, התנהגותו של הנתבע היתה שגויה בנסיבות המקום והיא זו שגרמה לתאונה.

6.    עם זאת, התובעת אחראית גם היא לתאונה ולתוצאותיה. התובעת ביצעה פניית פרסה במקום שאינו מיועד לכך (על אף העובדה שהפניה אינה אסורה במקום) שכן לא מדובר בצומת.

התובעת העידה כי ראתה את הנתבע מאחור, אך לגישתה "הוא היה במרחק שהיה מאפשר לו לעצור ולתת לי להשלים את הפרסה". מכאן, שגם לפי גרסת התובעת היה צריך הנתבע לעצור כדי שהיא תוכל לבצע את פניית הפרסה - ומדברים אלה אני מסיקה כי גם להבנת התובעת, הנתבע לא היה רחוק מספיק מאחוריה כדי שתוכל לבצע את פניית הפרסה בבטחה באם לא יעצור. בהתאם, פניית הפרסה שבוצעה כאשר הנתבע מגיע מאחור לתובעת גרמה לסיכון, אשר התממש במקרה דנן.

7.    במבחן "מידת האשמה" ולאחר ששקלתי את כלל הנסיבות, אני קובעת כי התובעת נושאת ב- 30% לאירוע ולתוצאותיו, ועל הנתבע  70% מהאחריות להם.

הנזקים

8.    הנזק שנגרם לרכב התובעת על פי חוות דעת השמאי (כולל ירידת הערך שנגרמה עקב הפגיעה) הינו בסך של 11,094 ש"ח. שמאי הנתבעת 1 קבע כי בנסיבות אלה ועל פי בקשת המבוטח, הרכב נמכר במצבו הניזוק והנזק (בחישוב לפי ערך הרכב בניכוי ערך הרכב הניזוק) הסתכם בסך של 11,106 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף את שכר השמאי בסך 700 ש"ח - כך שהנזק הכולל הוערך בסך 11,806 ש"ח.  התובעת לא הוכיחה את עתירתה לסעד נוסף בגין "הוצאות ונסיעות".

9.    הנזק שנגרם לרכב הנתבעים 2-3 על פי חוות דעת השמאי (כולל ירידת הערך שנגרמה עקב הפגיעה) הינו בסך של 15,281 ש"ח ושכרו של השמאי היה 400 ש"ח נוספים. בהתאם לכתב התביעה שכנגד, שהוגש רק מטעם הנתבעת 1, נטען כי המבטחת פיצתה את המבוטח בסכום של 9,434 ש"ח (לאחר ניכוי דמי השתתפות עצמית וכינון).

סוף דבר